עם התפתחות הכלכלה החברתית, המדע והטכנולוגיה משתנים עם כל יום שעובר, סוגי הרהיטים גדלים בהדרגה, הפונקציות משתפרות כל הזמן, והדיוק הולך וגובר.

עם זאת, במשך אלפי שנות היסטוריה של רהיטים, ניתן לחלק את הרהיטים הקלאסיים הסיניים ל"חמש קטגוריות" באופן עקרוני לפי פונקציות שונות:

כיסאות וספסלים, שולחנות, מיטות, ארונות ומתלים, פריטים שונים. לרהיטים העתיקים הללו יש לא רק תפקיד פרקטי, אלא גם משמשים כאנציקלופדיה.

הוא משקף את טעמם האסתטי, את המדע והטכנולוגיה ואת הרגלי החיים של האנשים הקדמונים. זהו שריד תרבותי, תרבות ומשאב עם פוטנציאל הערכה בלתי מוגבל.

לפני שושלת האן, לאנשים לא היה מושב. הם בדרך כלל השתמשו במחצלות עשויות סכך, עלים ועורות בעלי חיים כדי לשבת על הקרקע.

רק כאשר הוכנס למישורים המרכזיים מחוץ לסין מושב בשם "מיטת הו", היו כיסא ושרפרף במובן האמיתי של המילה.

מאוחר יותר, לאחר התפתחותה המלאה של שושלת טאנג, הופרד הכיסא מהשם מיטת הו, ונקרא כיסא.

לשולחן יש מעמד גבוה בתרבות הסינית העתיקה. הוא תוצר של תרבות הנימוסים הסינית, והוא גם כלי הכרחי לקבלה כלכלית.

בסין העתיקה, הייתה מערכת היררכית קפדנית לשולחנות שולחן.

לדוגמה, שולחן המנחות משמש בעיקר לחלוק כבוד לזקנים שנפטרו ולאבות הקדמונים;

שולחן מרובע של שמונת בני האלמוות משמש בעיקר לקבלת אורחים חשובים. לדוגמה, "אנא שבו" מתייחס למושב השמאלי הפונה דרומה בשולחן מרובע של שמונת בני האלמוות;

ספת מיטה

ניתן לייחס את ההיסטוריה של המיטה לתקופת משפחת שנונג. באותה תקופה, היא שימשה רק כמושב למנוחה ואירוח אורחים. רק בשש השושלות הופיע מושב הישיבה והשינה בעל הרגליים הגבוהות.

"מיטה" ו"ספה" בעידן הישיבה על הרצפה, יש חלוקת עבודה.

גוף המיטה גדול, יכול לשמש גם כמושב לאדם הישן; הספה קטנה ומשמשת לישיבה בלבד.

שולחן גן משמש בעיקר לארוחת ערב משפחתית, מפגש משפחתי.